במרץ 2010 גילו שיש לי אנמיה אפלסטית.
באותו הזמן הייתי בקוסטה ריקה, שמתי לב שאני לא מרגישה כתמול שילשום, והאנרגיה נגמרת עוד לפני שהתחלתי להתעורר בבוקר.
הייתי מתעוררת בבוקר עם כאב ראש, ועד שהייתי הולכת לישון, הוא לא היה עובר, הייתי עולה עשר מדרגות, והרגשתי שטיפסתי מינימום 100 מדרגות, השיא היה, כשהלכתי לים, ואני הרי אוהבת ים מושבעת, ולא ראיתי איזו שהיא בעיה עם לשחות ולטבול במים, אפילו שלא שקט לחלוטין, והנה, אני נכנסת לים, אולי עד הברכיים, ואני מרגישה שאותותותו הים מטביע אותי ואין לי טיפת כוח להלחם מולו….אחרי שנכנסתי לים ויצאתי ממנו ממש באפיסת כוחות, הבנתי שמשהו לא בסדר עם הגוף של ואני חייבת לבדוק!!!
בבדיקת דם אחת קטנה, אמרו לי שאין לי דם בגוף, שאין הרבה זמן לעשות משהו, עדיף "אתמול" לחזור לארץ.
אנמיה אפלסטית, היא נכללת בתקלות אוטואימוניות, זהו מצב שבו הגוף מפסיק ליצר דם.
מצב שבו שורה מסויימת במערכת החיסון תוקפת את התאים הראשוניים במוח העצם, שמהם אמורים להווצר בסופו של דבר תאיי דם מכל הסוגים (לבנים, אדומים וטורמבוציטים)
אחרי שחיכיתי זמן מה, ועשיתי כל שביכולתי "לרפא" את עצמי עם טיפולים אלטרנטיבים כאלה ואחרים, הזמן הלך דחק,
והפעמון צלצל בעוצמה על הדלת, לא היה דם בגוף, וכל 4-3 ימים נאלצתי לקבל מנות דם וטרומבוצטים.
אחרי חודשיים, לא הייתה לי ברירה, הלחץ היה גדול, בעיקר מעצמי, היו לי את הרעיונות שאני יכולה לבד,
אבל המציאות הראתה אחרת, אפילו שזה נוגד את הרעיונות שהאמנתי בהם, לא היה זמן להתנסות, לנסות עוד ולחקור את הגוף,,
זאת היתה דעיכה של הגוף עד להפסקה של המערכות ומוות, או להתמסר לטיפול בדרכים המקובלות.
בסופו של דבר, נכנעתי לטיפול הקונבנציונלי, סוג של טיפול כימי אינטנסיבי שנמשך כחודש ימים של אישפוז.
כבר ראיתי את הסוף לבית חולים, כבר הרגשתי יותר טוב, כבר עמדתי להשתחרר,,
אבל אז כאורח פלא, יומיים לפני שהלכתי הביתה…קרתה התחלה חדשה
זה כבר לא היה איזה שהוא רעיון שאני הולכת למות בעקבות האנמיה האפלסטית, באיזה שהוא זמן לא רחוק:…
ב 10.6.6 התעוררתי משינה, כשאני לא יכולה לזוז או לתקשר עם הסביבה, בלי כאבים אבל עם פחד מאוד גדול בגוף שאמר : מה ל—– קורה פה??…
אחרי הפחד, הופיע שקט. שקט גמור. מנוחה…
אמרו דימום מוחי מסיבי, אמרו שנותנים לי יום או ימיים
הייתי שם, בכבודי ובעצמי, מוזמנת על ידי שערי שמים להמשיך לעולם הבא….
הסוף של הגוף והתחלה של עוצמת הנשמה
חמישה ימים הייתי על הסף, הגבול הדק שמחבר בין החיים כפי שאנו מכירים, והחיים של ההמשך (או מוות-כפי שנוטים לקרוא לזה)
ואבל אז, זה כבר לא היתה הבחירה שלי…
כמו שאומרים מן ג'ה, אללה, אלוהים, יוניברס, האמא הגדולה או איך שנרצה לקרוא לזה,
הייתי בהוויה שלי, אבל לא הייתי שם כדי לבחור,
הדבר הגדול בחר בשבילי!!!
המשפחה והחברים לא הרפו ממני, והתמיכה הייתה אדירה, סובבת עולם ורצון…לידה מחדש…
עם מוח שעבר "דיליט", עם צד ימין של גוף משותק, מכף רגל ועד ראש,
ועם המון אהבה, אמון ובטחון בחיים באלה,
התחלתי מההתחלה,
כמו תינוק שנולד ועושה את הצעדים הראשונים בעולם הזה, גם אני –
למדתי לאכול בכוחות עצמי, למדתי ללכת, למדתי להתנהל עם הגוף שלי, למדתי לקרוא, לכתוב ולדבר
,והיד עוד נטוייה
אני ממשיכה בדרכי, הולכת צעד צעד, בודקת כל רגע מה הגוף אומר לי, מה מראה לי הדרך
אני לא באמת יודעת משהו, מלבד דבר אחד
אהבה.
מאמינה בחיים ובדרך שמראה את קסימותה בכל רגע
אין ברכה גדולה מזו של התמסרות לחיים כשהבחירה נעשית במודע ואני רק הכלי.
אם חפצה נפשכם לשמוע את כל הסיפור,
מוזמנים להזמין אותי לספר לכם את סיפורי – מעורר ההשראה כך אומרים.
