באותו הזמן הייתי בקוסטה ריקה, שמתי לב שאני לא מרגישה כתמול שילשום, והאנרגיה נגמרת עוד לפני שהתחלתי להתעורר בבוקר.

הייתי מתעוררת בבוקר עם כאב ראש, ועד שהייתי הולכת לישון, הוא לא היה עובר, הייתי עולה עשר מדרגות, והרגשתי שטיפסתי מינימום  100 מדרגות, השיא היה, כשהלכתי לים, ואני הרי אוהבת ים מושבעת, ולא ראיתי איזו שהיא בעיה עם לשחות ולטבול במים, אפילו שלא שקט לחלוטין, והנה, אני נכנסת לים, אולי עד הברכיים, ואני מרגישה שאותותותו הים מטביע אותי ואין לי טיפת כוח להלחם מולו….אחרי שנכנסתי לים ויצאתי ממנו ממש באפיסת כוחות, הבנתי שמשהו לא בסדר עם הגוף של ואני חייבת לבדוק!!! 

בבדיקת דם אחת קטנה, אמרו לי שאין לי דם בגוף, שאין הרבה זמן לעשות משהו, עדיף "אתמול" לחזור לארץ. 

אנמיה אפלסטית, היא נכללת בתקלות אוטואימוניות, זהו מצב שבו הגוף מפסיק ליצר דם.

מצב שבו שורה מסויימת במערכת החיסון תוקפת את התאים הראשוניים במוח העצם, שמהם אמורים להווצר בסופו של דבר תאיי דם מכל הסוגים (לבנים, אדומים וטורמבוציטים)

אחרי שחיכיתי זמן מה, ועשיתי כל שביכולתי "לרפא" את עצמי עם טיפולים אלטרנטיבים כאלה ואחרים, הזמן הלך דחק, 

והפעמון צלצל בעוצמה על הדלת, לא היה דם בגוף, וכל 4-3 ימים נאלצתי לקבל מנות דם וטרומבוצטים. 

 אחרי חודשיים, לא הייתה לי ברירה, הלחץ היה גדול, בעיקר מעצמי, היו לי את הרעיונות שאני יכולה לבד,

אבל המציאות הראתה אחרת, אפילו שזה נוגד את הרעיונות שהאמנתי בהם, לא היה זמן להתנסות, לנסות עוד ולחקור את הגוף,, 

זאת היתה דעיכה של הגוף עד להפסקה של המערכות ומוות, או להתמסר לטיפול בדרכים המקובלות.

בסופו של דבר, נכנעתי לטיפול הקונבנציונלי, סוג של טיפול כימי אינטנסיבי שנמשך כחודש ימים של אישפוז.

כבר ראיתי את הסוף לבית חולים, כבר הרגשתי יותר טוב, כבר עמדתי להשתחרר,, 

אבל אז כאורח פלא, יומיים לפני שהלכתי הביתה…קרתה התחלה חדשה

זה כבר לא היה איזה שהוא רעיון שאני הולכת למות בעקבות האנמיה האפלסטית, באיזה שהוא זמן לא רחוק:…

ב 10.6.6 התעוררתי משינה, כשאני לא יכולה לזוז או לתקשר עם הסביבה, בלי כאבים אבל עם פחד מאוד גדול בגוף שאמר : מה ל—– קורה פה??…

אחרי הפחד, הופיע שקט. שקט גמור. מנוחה…

אמרו דימום מוחי מסיבי, אמרו שנותנים לי יום או ימיים

הייתי שם, בכבודי ובעצמי, מוזמנת על ידי שערי שמים להמשיך לעולם הבא….

הסוף של הגוף והתחלה של עוצמת הנשמה

חמישה ימים הייתי על הסף, הגבול הדק שמחבר בין החיים כפי שאנו מכירים, והחיים של ההמשך (או מוות-כפי שנוטים לקרוא לזה)

ואבל אז, זה כבר לא היתה הבחירה שלי…

כמו שאומרים מן ג'ה, אללה, אלוהים, יוניברס, האמא הגדולה או איך שנרצה לקרוא לזה, 

הייתי בהוויה שלי, אבל לא הייתי שם כדי לבחור, 

הדבר הגדול בחר בשבילי!!!

המשפחה והחברים לא הרפו ממני, והתמיכה הייתה אדירה, סובבת עולם ורצון…לידה מחדש…

 עם מוח שעבר "דיליט", עם צד ימין של גוף משותק, מכף רגל ועד ראש,  

ועם המון אהבה, אמון ובטחון בחיים באלה,

התחלתי מההתחלה,

כמו תינוק שנולד ועושה את הצעדים הראשונים בעולם הזה, גם אני –

למדתי לאכול בכוחות עצמי, למדתי ללכת, למדתי להתנהל עם הגוף שלי, למדתי לקרוא, לכתוב ולדבר 

,והיד עוד נטוייה

אני ממשיכה בדרכי, הולכת צעד צעד, בודקת כל רגע מה הגוף אומר לי, מה מראה לי הדרך

אני לא באמת יודעת משהו, מלבד דבר אחד

אהבה.

מאמינה בחיים ובדרך שמראה את קסימותה בכל רגע

אין ברכה גדולה מזו של התמסרות לחיים כשהבחירה נעשית במודע ואני רק הכלי. 

אם חפצה נפשכם לשמוע את כל הסיפור, 

מוזמנים להזמין אותי לספר לכם את סיפורי – מעורר ההשראה כך אומרים.

הפוסט עוד סיפור מהחיים – 2010 הופיע לראשונה ב-אש במים - דווה ג'י כידן.

מכ 70 אחוז מים. המים מהווים כ 70-75 ממסת גופינו. מרגע המפגש של הביצית והזרע, התפתחות העובר ב 9 חודשים קורית בתוך נוזל מי השפיר – מים. 

ללא מים אין חיים. 

הם מציאות בפני עצמה. מציאות רטובה. החוקיות שאליה אנו רגילים ביבשה משתנה ברגע שאנו נכנסים אליהם. כוח הכבידה יורד, התנועתיות מתעגלת, המהירות יורדת, המים שעוטפים אותנו יוצרים לחץ שווה על כל הגוף, מה שמאפשר למערכת העצבים להוריד הילוך ולהירגע.

מימד המים והטמפרטורה החמימה מאפשרים את מה שאינו מתאפשר ביבשה, תנועתיות זורמת של המפרקים, שחרור וריכוך של השרירים והורדת לחץ מהחוליות. 

הטיפול במים מתאים לכולם, גברים ונשים כאחד, בין אם זה טיפול חוויתי חד פעמי ובין אם לטיפול תהליכי, פיזי, רגשי או רוחני, כל אחד מה שמתאים לו.

העבודה במים יעילה גם כתמיכה לאלה הסובלים מכאבים כרונים, מהפרעות שינה, חרדה או דיכאון, 

אך ולו רק בזכות האהבה הבלתי תלויה וחיבור פנימי שנחווה בדרך כלל במהלך הטיפול.  

טיפולים במים נפלאים ומומלצים בחום לנשים בהריון (בעיקר מהשליש השני להריון). 

מאפשרים לאם להיות קלה קלה, ולרגע אחד להיות אך ורק בשביל עצמה. המים מעודדים הרפיה וחופש תנועה, הם מאפשרים הרחבת טווח התנועה של המפרקים והשרירים, הגמשת עמוד השדרה והפחתת לחץ באגן ובגב התחתון, ותומכים בהתכוננות ללידה, (רוחנית, פיזית ונפשית) כאשר השהות חסרת המשקל במים, והציפה השקטה מעוררים את המודעות ומעצימים את תחושת החיבור הפנימית בכלל, והחיבור לעובר בפרט.

למים איכויות מיוחדות, הם מטהרים, הם מרעננים, הם מאפשרים, הם מכילים. 

כשמים פוגשים במים הם מזכירים, מולקולה אחת מזכירה לשניה את הצורה הראשונית הטבעית שלה, 

וכך מזכירות לגוף שלנו, לנו, את המקור, את זכותינו המולדת לחיים באיכות, את עצמנו.  

כמטפלת (ומטופלת) בטכניקות של נשימה, מגע הטכניקות השונות במים, מצאתי שהשילוב, 

בין העבודה ה"יבשתית" ביחד ובתוך המים, מאפשר בתוכו את הכל, משחרור רגשי ועד הרגעות ועונג נישמתי פשוט. 

במים מתאפשר לכל אחד ואחת, מבלי יוצא מן הכלל, לחוות לרגע אחד ולהזכר בחלל הפנימי, שנמצא איתנו כל הזמן, אך לא תמיד אנו שמים אליו לב. 

זה החלל, מקור השקט, האני הגבוה, נקודת האמצע הפנימית, כל אחד וההגדרה המילולית שלו למקום הזה, שנוכח איתנו תמיד. כך נוצר המצע השלם לריפוי הגוף, הנפש וליטוף הנשמה.

עבורי הווטסו והעבודה במים (ווטרדאנס ואקווולנס) הם ככרטיס ישיר הביתה-פנימה,

וכל פעם אני מתרגשת מחדש מהריפוי והעומק שהמים נותנים, לי ולכל אלה שבאים לחוות ולהפגש איתי במים.

הפוסט למה מים? הופיע לראשונה ב-אש במים - דווה ג'י כידן.

הפוסט מה זה ווטסו הופיע לראשונה ב-אש במים - דווה ג'י כידן.

אני הייתי בתחילת המסע הפנימי שלי, רגע לפני שעזבתי את ישראל.

היא אמרה לי בואי, אקח אותך, תחווי קצת, אבל אני חששתי. כל נושא החיבור שלי עם הגוף עוד היה ממש בחיתוליו, גם החיבור ביני לבין עצמי היה עוד בוסר. ישבתי בצד והסתכלתי. הסתכלתי בערגה. רציתי מאוד להיכנס אבל לא הייתי מסוגלת…

לא יכולתי עדיין לאפשר לעצמי להתמסר ובטח לא שמישהו אחר יקח אותי ככה בכזאת אינטימיות. 

בקרבת המקום שבו חייתי בהודו, היו בריכות – מעיינות חמים(מניקאראן). כל שבוע היינו עולים לטבילה. השתכשכות במים החמים היתה נעימה משחררת. מרעננת כל פעם מחדש את הנשמה. 

עם חברי הייתי משחקת במים, מציפה ככה בפשטות, מערבבת קצת בעדינות נשימות-שהיו חלק בלתי נפרד מהעבודה שלי, לא משהו רציני, יחד עם זאת זה היה חזק. נוגע. זה הרגיש שיש שם משהו. 

משהו טוב. 

בצעדים קטנים, מרגע לרגע נפתחתי אליהם. אל המים.

אחרי 4 שנים בהודו, חזרתי לישראל, מסיבוב דאוורות(מסעות) בעולם. כאשר העבודה העיקרית שהתמקדתי בה, הייתה אז נשימה מעגלית – פלסיישן. 

חזרתי מטפלת, מחוברת על גג העולם עם כובע ההארה על ראשי…

ואמנם, הנחיתה הייתה קשה. הרגשתי שאני חייבת ריפוי, תמיכה. להסתנכרן מחדש למה שקורה כאן, 

להסתנכרן עם עצמי, ובלי לחשוב יותר מידי, נזכרתי במים. 

לקחתי את עצמי לטיפול במים. וואטסו.

כשהיא,המטפלת שלי הורידה אותי אל הקיר, נפרדה ממני בעדינות בסוף הסשן, והשאירה אותי נחה על דופן הבריכה, מתעוררת חזרה אל העולם בדחיסותו, הייתי המומה. 

זה היה מיינד בלואינג – כמו שאומרים.mind blowing

מי זאת הייתה שם? מה זה היה. 

ווואוו אחד גדול. שנים של מדיטציות ועבודה רוחני, והנה, ברגע אחד, מבלי להתכוון שוב חזרתי הביתה. 

הטיפול הזה, הראשון שקיבלתי, מוטבע בתוכי עד היום. כמו שכל דבר משמעותי שאנו חווים בחיינו מוטבע בגופינו, בין אם אנו מודעים לכך או לא….ככה גם טיפול אחד יחיד ומיוחד נטוע בתוכי עמוק.

זמן עבר, עוד מסעות, התמקדות והתמקצעות בעבודת הנשימה, עד שלא היה מנוס, הכובע ירד אט אט והמים קראו לי אליהם, ובלומדי אותם, ראיתי איך האש שבתוכי מתעוררת, והסוד הכל כך לא סודי נגלה אלי. 

סוד הקסם הפשוט של המים. ברגע שמצאתי את הכלי הזה, הכל כך פשוט, ידעתי שזהו. 

מצאתי את הדבר שאיתו אני רוצה לעבוד ואותו אני רוצה לרקוד עם העולם, מתוך עונג, פשטות וחוסר מאמץ. האש שבתוכי ביעבעה, פרצה החוצה במלוא עוצמתה, הנחתי לרגע בצד את עבודת הנשימות וצללתי אל המצולות.

הפוסט אש במים 2003 – הטיפול הראשון שלי הופיע לראשונה ב-אש במים - דווה ג'י כידן.